הרדיו בראש – חלק ב'

בחזרה לחלק א'


הקדמה

הפוסט הקודם דיבר על "תחנת הרדיו" שיש לנו בראש, ועל ה"שדרן" שמשדר לנו תוכניות איומות ומזיקות. בפוסט הזה נדבר על איך אנחנו יכולים לקבוע את התכנים.

מאבק בלתי פוסק ומתיש

אנשים שכבר עשו קצת תהליכי מודעות ולמדו להבין שהשדרן הפנימי שלהם מאוד בעייתי יודעים כבר להתלונן עליו ועל מה שהוא אומר להם ופחות להתלונן על המציאות החיצונית. אבל הם עדיין ממוקדים במה הם לא רוצים שהשדרן יעשה להם, ולכן למרות שהם מודעים לבעייתיות שלו, הם צריכים כל הזמן להיות על המשמר ולשים לב למחשבות השליליות שקופצות בראש כדי לא להיסחף אחריהן. הם צריכים להזכיר לעצמם בכל פעם מחדש שמדובר בסה"כ במחשבות ורגשות ושהם לא חייבים להזדהות איתם, ואולי הם מצליחים גם לזכות בכמה רגעים של הקלה והפוגה (לפעמים במהלך מדיטציה). אבל המעגל הזה דורש מאמץ בלתי פוסק ומתיש, ומספיק רגע אחד של הסחת דעת או קצת עייפות כדי שהשדרן יתחיל להפציץ ולהשתלט עליהם לגמרי.

המפתח לשיחרור מהמעגל הזה הוא ההבנה שיש לנו שני מקורות פנימיים של מחשבות.

שני מקורות פנימיים של מחשבות

בשלב הטרום-מודעות, אנשים מזדהים עם כל מחשבה ורגש שמופיעים אצלם, ומאמינים להם לחלוטין. כשמתחילים לתרגל מדיטציה, בפעם הראשונה אנחנו מתחילים להיות מודעים לכך שהמוח מייצר כל הזמן מחשבות ורגשות באופן אוטומטי גם בלי שנרצה בכך. לאחר מכן, אנחנו יכולים להתחיל לשים לכך לב יותר ויותר גם במהלך היום. לדוגמה, אנחנו עובדים ומרוכזים במטלה כלשהי, ופתאום קופץ לנו זיכרון מהעבר שאין לו שום קשר לרגע הנוכחי, או מחשבה שכבר חשבנו אותה ולעסנו אותה המון פעמים בעבר.

דרך נוספת לראות זאת היא בתרגיל הפשוט הבא: אימרו בקול רם שם של מדינה כלשהי באירופה. אוקיי, נניח אמרתם "צרפת". למה דוקא צרפת? למה דוקא זו המדינה הראשונה שקפצה לכם לראש? מי שתירגל מדיטציה יכול ממש להרגיש איך השם "צרפת" פשוט הופיע בתודעתו "משום מקום", והוא לא היה זה שבאופן מודע החליט על כך.

אבל לא כל המחשבות שלנו מופיעות בראשנו בצורה הזו. יש לנו מקור נוסף למחשבות – כאשר אנחנו מכוונים את חשיבתנו באופן מודע. לדוגמה, כשאני יושב ואומר לעצמי: "אוקיי, בוא נראה, אז מה בעצם אני רוצה לעשות היום? אני רוצה לעשות כך וכך. טוב, אז קודם אני אלך למכולת, ואח"כ אני אחזור הביתה ואסדר את הבית" וכן הלאה. או לדוגמא כאשר אני חושב בצורה שיטתית כשאני מנסה לפתור שאלה במתמטיקה. אלו מחשבות שאני באופן מודע יוזם, והן לא צצות באופן פתאומי בראש.

להשתלט על המיקרופון

אם כך, אנחנו לא חייבים להיות נתונים ל"חסדיהן" של המחשבות האקראיות, ואנחנו יכולים לכוון את החשיבה שלנו! הרי אנחנו הבעלים של "תחנת הרדיו" בראשנו, אנחנו המממנים אותה, ואנחנו גם קהל המאזינים השבוי שלה. הגיע הזמן שאנחנו גם נקבע את התכנים! אנחנו צריכים לעשות הפיכה, להשתלט על תחנת השידור, לתפוס את המיקרופון, ולהתחיל לשדר תוכניות אחרות לחלוטין. אם נעשה את זה כל הזמן, נוכל לוודא שהשידורים מועילים ונעימים לנו ולא אקראיים, אוטומטיים ומזיקים.

אבל איך בדיוק עושים את זה? ומה נשדר? אף פעם לא עצרנו כדי לשאול את עצמנו את השאלה הזו: על מה בעצם אני רוצה לחשוב בכל רגע? ולכן, מכיוון שלא ביררנו עם עצמנו את התשובה, נתקענו עם התכנים העלובים של השדרן האוטומטי.

כשהתחלתי לחשוב על השאלה הזו, הבנתי שהראש שלי לא רגוע וחייב כל הזמן לחשוב על משהו, לפחות בשלב הנוכחי שאני נמצא בו. הבנתי גם שאם אני לא אהיה זה שאקבע בכל רגע ורגע על מה אני חושב, אני אהיה נתון ל"חסדיו" של השדרן השלילי. לכן החלטתי שבכל רגע ורגע שבו אני נמצא לבד עם עצמי בבית, במכונית, ואפילו כשאני הולך ברחוב, אני אדבר אל עצמי בקול רם, ואגיד לעצמי אך ורק תכנים שמועילים לי: תכנים מעודדים, אופטימיים, אוהבים, חיוביים, מעוררי השראה, שמתמקדים במה אני כן רוצה במקום במה אני לא רוצה. ואני אעשה זאת כי למדתי כבר עד כמה חשוב לאהוב את עצמי (בצורה בריאה כמובן ולא נרקיסיסטית), ואדם שאוהב את עצמו מתייחס לעצמו בצורה אוהבת וחומלת ומעודדת, ולא בדרך ביקורתית, נוקשה, מלחיצה, או פסימית. גם כשהייתי עם אנשים, לדוגמה בארוחה, הייתי כאילו מדבר אל עצמי בקול רם אבל בלב, בלי קול ובלי להניע את השפתיים, רק מחליט על התוכן של הקול הפנימי.

למעשה, השתלטתי על תחנת השידור, והתחלתי לקבוע את תוכן השידורים כמעט בכל רגע (מלבד בשינה, כמובן, ומלבד כאשר אני מרוכז כולי בעבודה ללא הסחות דעת). בהתחלה, כשעוד הייתי צריך להיאבק לפעמים בשדרן האוטומטי, אם הייתי מפסיק אפילו למשך עשר שניות את ההתמדה הזו לדבר אל עצמי בקול רם בכל רגע ורגע, השדרן האוטומטי היה משתלט בחזרה, ומתחיל שוב לדרדר לי את ההרגשה ומצב הרוח, עד שהסבל היה "מעיר" אותי מחדש, והשתלטתי מחדש על ה"מיקרופון".

גם אנשים שעדיין לא התנסו במדיטציה לפעמים חושבים כך באופן יזום. אלא שרוב המחשבות של אנשים הם מהסוג הראשון ולא מהסוג הזה, המתוכנן. מה שההשתלטות על ה"מיקרופון הפנימי" מאפשרת היא שבמקום שרק 1% מהמחשבות שלנו מתוכננות ו-99% אחוז מהן אקראיות, אוטומטיות, חוזרות על עצמן, ולא מועילות לנו, אנחנו הופכים את היחס, כך שאנחנו יוזמים באופן מתוכנן 99% מהמחשבות שלנו, ורק 1% מהמחשבות מופיעות באופן אקראי. אפשר גם להחליט על יחס אחר כגון 80% – 20% אבל רק אם הגענו למצב בו רוב המחשבות האקראיות הן חיוביות, מועילות, ונעימות לנו, אז אין בעיה לתת לראש לפעמים לרוץ עם מחשבות, כל עוד אנחנו עושים את ההחלטה הזו במודע, ושומרים על כללי הזהירות: אנחנו עדיין במודעות תמידית כדי לא לתת לשדרן הישן להתגנב פנימה בלי שנשים לב ולחזור להשמיע לנו את תכניו המזיקים.

עשיתי את הדיבור המודע בקול רם במשך חודש, כל שנייה וכל יום, ואחרי חודש כבר לא הייתי צריך להיות על המשמר בכל רגע ורגע, כי השדרן כבר הוחלש מאוד, וכי כבר התרגלתי לחיות אחרת – היתה לי חוויה חיובית שאני יכול לזכור ותמיד לחזור אליה. למעשה, לפעמים כשהשדרן פתאום קופץ משום מקום ואומר משהו, אני כבר מזהה את זה מיד כשזה קורה, ואז זה אפילו מצחיק אותי, כי אני יודע שזה סתם דבר אוטומטי, ואני יודע שכבר אין לו שום כח עלי. לפעמים אפילו כשאני קבעתי את התכנים עליהם אני חושב בכך שדיברתי אל עצמי במודע ובקול רם, השדרן האוטומטי היה מצליח לרגע להידחף קצת ולהציף בראשי מחשבה מטרידה, מבלי שתכננתי אותה. אבל כיוון שהייתי בעירנות, מיד אמרתי בתקיפות ובקול רם "לא!! בשום אופן לא! אני לא מוכן לתת לך שוב להשתלט עלי, ואני מחזיר את עצמי עכשיו להתמקד בחשיבה שמועילה לי", וכך חזרתי לחשוב את מה שהחלטתי לחשוב.

כך בסופו של דבר הצלחתי לנצח את האוטומטים בראש שלי. איזו הקלה עצומה לחיות עם הידיעה הזו!

רגע, רגע, זה לא כל כך פשוט…

התיאור לעיל הוא תיאור כללי של השינוי הדרמטי שהתחולל אצלי, אבל חסר בו החלק החשוב ביותר. זה דבר אחד לדבר אל עצמנו כל הזמן בקול רם כדי לכוון את החשיבה באופן מודע, אבל האם באמת אפשר ככה להתגבר על רגשות כואבים ולנצח חוויות עוצמתיות כמו חרדה ודיכאון? זה אפשרי אבל רק אם משתמשים במרכיב קריטי אחד נוסף שאני עדיין צריך להסביר עליו.

על כך – בפוסט הבא שיופיע כאן בקרוב.

פורסם בקטגוריה התפתחות אישית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>